החלטה בתיק בש"פ 2498/05

1.        בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.3.05 בב"ש 1090/05 (סגן הנשיא ח' פיזם) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו קיבל בית המשפט המחוזי את עררה של המדינה על החלטת בית משפט השלום בחדרה מיום 10.3.05 בב"ש 1639/05 (השופט מ' גינות) בה הורה בית משפט השלום על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. 

2.        ביום 10.3.05 הוגש נגד העורר כתב אישום, ובו ארבעה אישומים בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. האיומים לכאורה כוונו כולם כנגד אשה אחת (להלן: המתלוננת). כפי שציין בית משפט השלום בהחלטתו, בין העורר והמתלוננת היה, לטענתו, קשר רומנטי במשך תקופה של כשנה. המתלוננת מכחישה את הקשר, וטוענת שהעורר חיזר אחריה וניסה לקנות את ליבה על-ידי מתנות וכספים. לטענת העורר, המתלוננת לוותה כסף ממנו, והיא מסרבת להחזיר את ההלוואה בעקבות ניתוק הקשר. על רקע נסיבות אלו לכאורה, באים האיומים המתוארים בכתב האישום.

לפי האישום הראשון, בתאריך 25.2.05 אמר העורר למתלוננת, במהלך שיחת טלפון בין השניים: "...עכשיו הפנים זה היעד... היעד הבא זה הפנים שלך...". לפי האישום השני, בתאריך 4.2.05 אמר העורר אל המתלוננת, במהלך שיחת טלפון בין השניים, כי אם היא לא תחזיר לו כספים שהיא חייבת לו לטענתו, הוא יפגע בה "בכל מיני דרכים", כלשון כתב האישום. לפי האישום השלישי, בתחילת חודש פברואר אמר העורר אל אחיה של המתלוננת במהלך שיחת טלפון בין השניים: "אני אשרוף לה את המספרה". ;לפי האישום הרביעי, בתאריך 31.1.05 אמר העורר אל המתלוננת, במהלך שיחת טלפון בין השניים:"אל תישני בבית...למה את מתה...".

3.        עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום דחה כאמור את הבקשה. בית המשפט קבע אמנם כי קיימות ראיות לכאורה, בין היתר בשל הקלטות של חלק מהשיחות, אך יחד עם זאת ציין כי קיימות גם "תמיהות". כך מציין בית המשפט כי המתלוננת כבשה את עדותה מספר ימים ואף המתינה כדי להתלונן בפני חוקרת מסוימת. כן מצביע בית המשפט על מספר מחדלי חקירה, ועל סתירות לכאורה בין הודעותיה של המתלוננת לבין הודעת אחיה. ברם, על אף הכרסום בתיק הראיות, כדברי בית המשפט, קיימות ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום הליכים.

           בית משפט השלום קבע כי קמה עילת מעצר, בשל תוכן האיומים ותכיפותם. כן ציין כי לעורר מספר עבירות פליליות, אם כי לא מאותו סוג, ולא בעבירות של אלימות או איומים. מנגד, הצביע בית המשפט על העובדה כי לא נטען כי העורר פנה אל המתלוננת פנים אל פנים. בית המשפט קבע כי לעובדה זו השלכה על הערכת המסוכנות.

           בית משפט השלום החליט כאמור לדחות את בקשת המדינה, ושחרר את העורר לבית הוריו תוך קביעת תנאים מגבילים שונים.

4.        בעקבות ערר שהגישה המשיבה, הפך בית המשפט המחוזי את הקערה על פיה, והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בנימוקיו חזר בית המשפט המחוזי וקבע כי קיימות ראיות לכאורה. כן קבע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות. בית המשפט נדרש אפוא לשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר, וקבע כי בשל חומרת האיומים המיוחסים, וכן בשל העובדה כי לא מדובר במקרה אחד, אלא בסדרת איומים שהתבצעו בתקופה קצרה יחסית, קיימת סכנה שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופה. באת-כוח העורר הדגישה בטיעונה שלא ברור מהחלטתו של בית המשפט המחוזי על סמך מה הפך את החלטת בית משפט שלום ועל סמך מה קבע שיש עילת מעצר. היא פרטה את הראיות עליהן מבססת התביעה את כתב האישום ומדגישה שמדובר במניע כספי שהניע את המתלוננת להגיש תלונות מגמתיות. עוד היא טוענת כי עדותה של המתלוננת הייתה כבושה, ומההקלטה לא בהכרח ניתן להסיק כי זה העורר שמשוחח עם המתלוננת. המשטרה לא השמיעה לו השיחה ולא עימתה אותו מולה. מתוך העימות ביניהם, לא נראה שהמתלוננת מפחדת. הוצגו אסמכתאות לפיהן בעבירות חמורות בהרבה כגון סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע, הורה בית המשפט על שחרור בחלופת מעצר (בש"פ 8923/99 יעקב אמסלם נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 30.12.99; בש"פ 2116/99 שרון ראש נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 4.4.1999). באת-כוח העורר מבקשת לשחרר את העורר ממעצר כפי שהורה שופט בית משפט קמא.

5.        באת-כוח המדינה בטיעונה הדגישה את מסוכנותו של העורר כאשר התנהגותה של המתלוננת היא התנהגות של אשה מאוימת, שלא בהכרח ערה לסיכון בו היא נתונה. יש ראיות לכאורה, ומן הקלטות של האיומים ניתן גם ללמוד על רמה גבוהה של מסוכנות. עם זאת, אמרה באת-כוח המדינה כי אם יוגש תסקיר תישקל העמדה גם על-פיו.

           אכן, בית משפט זה קבע לא פעם כי עבירות איומים אינן מתאימות בדרך כלל לחלופת מעצר, ראו לאחרונה: בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' יעקב אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 410. באותו עניין, ובאסמכתאות הנוספות שהובאו שם, מדובר היה בסחיטה באיומים, ובמקרה דנן מדובר באיומים גרידא. עם זאת, לפי הנסיבות המתוארות בכתב האישום, יתכן כי האמור שם מתאים גם לכאן. יש להדגיש כי קיים חשש מיוחד כאשר האיומים בוצעו בטלפון שכן הנאשם יוכל להמשיך לאיים באמצעות הטלפון גם כשהוא במעצר בית מלא (ראו: בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו, לא פורסם, מיום 10.7.95). עם זאת, היו גם מקרים של עבירות איומים בהם בית משפט הורה על שחרור בחלופה, וכבר ציינתי את ההפניות אשר הציגה באת-כוח העורר בהקשר זה. על בית משפט אפוא לבחון כל מקרה לגופו אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בחלופה, כהוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (ראו: בש"פ 5431/04 מחמוד בדראן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, מיום 15.6.04).

           לאחר שמיעת הצדדים, ועיון בחומר שהוגש, החלטתי כי קיים טעם לבקש תסקיר מעצר כדי לבחון אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר - איון המסוכנות - באמצעות חלופה מתאימה. יצוין, כי באת-כוח המדינה אמרה בדיון בפניי כי אם יוגש תסקיר תישקל עמדתה גם על-פיו.

           אני מורה לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצר בעניינו של העורר. שירות המבחן יידרש הן לנושא המסוכנות והן לנושא חלופת המעצר. שירות המבחן מתבקש להגיש את תסקירו תוך 10 ימים.

           ניתנה היום, כ' באדר ב' תשס"ה (31.3.05).

                                                                                                   ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: